למי שיצא להיות בארצות הברית לאחרונה (או לא), יודע שהקרב בין החוף המזרחי למערבי הוא אינסופי.
ניו יורק סיטי VS לוס אנג'לס, עיר צפופה או spread out, רכבת תחתית או רכב פרטי, בריכה או ים, חורף או קיץ.
Best Coast סוגרים לנו את הוויכוח ומבהירים, ללא מקום לפרשנויות נוספות - קליפורניה היא המנצחת.
קשה לפספס את הגאווה שלהם במקום בו גדלו, הקאבר של אלבומם הראשון שטוף שמש וצבעים חמים, pattern של מפת קליפורניה.
ואם חלקנו בכל זאת הצלחנו לפספס, האלבום השני לא משאיר ספקות - דוב חום (זן שנמצא בעיקר בקליפורניה והסמל של דגל המדינה) אוחז במפת קליפורניה שגזורה מתוך המפה השלמה של ארצות הברית, כי זה המקום היחיד בו הוא יכול לאחוז. מה שמוביל אותנו ישירות לשיר הראשון באלבום - The Only Place, ואתם בטח כבר יכולים לנחש על איזה מקום אחד ויחיד מדובר (רמז: לא ניו יורק).
ועם כל האהבה המוגזמת לקליפורניה והביטחון שזה המקום הכי מוצלח על הפלנטה, השיר פתיחה מלא הביטחון (בעיקר מוזיקלית) מתחיל להרגיש כמו מסע שכנועים שמופנה לבן אדם קרוב, שככל הנראה, עוזב.
התחושה הראשונית הזו מתאמתת רק בשיר סיום Up All Night (where I live / and where you live / are not the same...now you're off in another town)
בהמשך האלבום, עם שירים כמו Why I Cry, No One Like You, My Life, אפשר להגיע למסקנה עיקרית אחת - אולי קליפורניה זה המקום הכי טוב בעולם, יש ים, שמש, בנות ואינסוף אפשריות, אבל בסט קואסט גם יודעים להודות בפנינו - לא הכל מושלם. גם פה יש לבבות שבורים, חששות מהעתיד, ציפיות ואכזבות ובעיקר - תחושה תמידית של ביזבוז זמן שהופכת למוטיב מרכזי באלבום ("how fast time goes by", "I don't know where time has gone", "to go back in time", "it looks dark and I am grown").
ולמרות כל מה שנאמר עד עכשיו, בסט קואסט לא מתיימרים לשנות לנו את החיים עם המוזיקה שלהם, הטקסטים פשוטים והמלודיות ממכרות וקלילות. הם לא בועטים, ולא דוחפים לנו את הביצ'/סרף רוק שלהם בפרצוף, הם לא נכנסים לעומקים ולשאלות גדולות של החיים, הם מתעסקים בנושאים השיגרתיים בצורה הכי נקייה ופשוטה, שמדברת גם למי שלא גר בקליפורניה - בית, משפחה, אהבה, עתיד. הסאונד שלהם משרה תמימות והקול הבוגר והכל כך אמיתי של בת'אני, סולנית הלהקה, מחבר אותנו ישירות לתוך מציאות שכולנו חיים בשלב כזה או אחר.
זה לא משנה כמה ים, שמש, מסיבות ואנשים יפים יש במקום שאתה גר בו, הרצון להגיע לבית (ולהלן ההבדל הקטן בין home ל-house) בסוף יום או אחרי תקופה קשה, מוטמע בכולנו ולנצח גם יישאר.
ניו יורק סיטי VS לוס אנג'לס, עיר צפופה או spread out, רכבת תחתית או רכב פרטי, בריכה או ים, חורף או קיץ.
Best Coast סוגרים לנו את הוויכוח ומבהירים, ללא מקום לפרשנויות נוספות - קליפורניה היא המנצחת.
קשה לפספס את הגאווה שלהם במקום בו גדלו, הקאבר של אלבומם הראשון שטוף שמש וצבעים חמים, pattern של מפת קליפורניה.
ואם חלקנו בכל זאת הצלחנו לפספס, האלבום השני לא משאיר ספקות - דוב חום (זן שנמצא בעיקר בקליפורניה והסמל של דגל המדינה) אוחז במפת קליפורניה שגזורה מתוך המפה השלמה של ארצות הברית, כי זה המקום היחיד בו הוא יכול לאחוז. מה שמוביל אותנו ישירות לשיר הראשון באלבום - The Only Place, ואתם בטח כבר יכולים לנחש על איזה מקום אחד ויחיד מדובר (רמז: לא ניו יורק).
Why would you live anywhere else?
We've got the ocean, got the babes
got the sun, we've got the waves
this is the only place for me
ועם כל האהבה המוגזמת לקליפורניה והביטחון שזה המקום הכי מוצלח על הפלנטה, השיר פתיחה מלא הביטחון (בעיקר מוזיקלית) מתחיל להרגיש כמו מסע שכנועים שמופנה לבן אדם קרוב, שככל הנראה, עוזב.
התחושה הראשונית הזו מתאמתת רק בשיר סיום Up All Night (where I live / and where you live / are not the same...now you're off in another town)
בהמשך האלבום, עם שירים כמו Why I Cry, No One Like You, My Life, אפשר להגיע למסקנה עיקרית אחת - אולי קליפורניה זה המקום הכי טוב בעולם, יש ים, שמש, בנות ואינסוף אפשריות, אבל בסט קואסט גם יודעים להודות בפנינו - לא הכל מושלם. גם פה יש לבבות שבורים, חששות מהעתיד, ציפיות ואכזבות ובעיקר - תחושה תמידית של ביזבוז זמן שהופכת למוטיב מרכזי באלבום ("how fast time goes by", "I don't know where time has gone", "to go back in time", "it looks dark and I am grown").
ולמרות כל מה שנאמר עד עכשיו, בסט קואסט לא מתיימרים לשנות לנו את החיים עם המוזיקה שלהם, הטקסטים פשוטים והמלודיות ממכרות וקלילות. הם לא בועטים, ולא דוחפים לנו את הביצ'/סרף רוק שלהם בפרצוף, הם לא נכנסים לעומקים ולשאלות גדולות של החיים, הם מתעסקים בנושאים השיגרתיים בצורה הכי נקייה ופשוטה, שמדברת גם למי שלא גר בקליפורניה - בית, משפחה, אהבה, עתיד. הסאונד שלהם משרה תמימות והקול הבוגר והכל כך אמיתי של בת'אני, סולנית הלהקה, מחבר אותנו ישירות לתוך מציאות שכולנו חיים בשלב כזה או אחר.
זה לא משנה כמה ים, שמש, מסיבות ואנשים יפים יש במקום שאתה גר בו, הרצון להגיע לבית (ולהלן ההבדל הקטן בין home ל-house) בסוף יום או אחרי תקופה קשה, מוטמע בכולנו ולנצח גם יישאר.
