Lovely Bloodflow.

כשהייתי בצבא, עברתי הרצאה שנקראת "חשיבה יצירתית". בגדול, דרכים לחשוב מחוץ לקופסא.
כל הרעיונות שעולים לכם בראש וכל ההרגלים שרכשתם והתרגלתם אליהם במהלך החיים, נסו לשים אותם בצד, להרפות מהכל ולהתחיל מחדש.

חזרתי הביתה באותו סוף שבוע עם המון מחשבות מההרצאה, אנחנו מסוגלים לחיות שנים בדרכים מצומצמות, הקבעון נוסע איתנו לעבודה וחוזר איתנו הביתה, וגם כשחשבנו שעשינו שינוי בחיים, גם הוא, נגזרת של ההרגל הקודם ובסופו של דבר, אנחנו מוצאים את עצמנו בסוף הדרך עם הרבה פניות קטנות, רחובות צרים שיוצאים מאותו רחוב ראשי ומעט מאד מחלפים.
לקחתי את האוטו ובתא מטען ישבו כל ההרהורים, בדרך חזרה הביתה, יש שתי דרכים: דרך אחת שדרכה תמיד נסעתי. היא צפופה, חבויה בין הבתים הגדולים בעיר ומעוקלת, כך ששדה הראייה בעייתי. אבל תמיד חוזרת דרכה. פשוט כי ההרגל גובר על ההיגיון. החלטתי לפנות שמאלה ולנסוע בדרך השניה. התוצאות היו די ברורות: הכביש רחב, הנוף על ירושלים מרהיב והפחד שמא יקפוץ יצור חי או בן אנוש בין המכוניות, לא קיים. חזרתי הביתה עם חיוך, מרוצה ששברתי קבעון, גם אם מינורי ושולי, בחיי.

אני לא יודעת אם וויל ויזנפלד, השם מאחורי "Baths" עבר את אותה הרצאה שאני עברתי, אבל מה שבטוח - הוא יצא מהקופסא המוזיקלית. באלבום שהוציא בשנת 2010, Cerulean, מצליח באט'ס לשבור את כל המוסכמות המוזיקליות.

רק לאחרונה הצלחתי להנות מבאט'ס, אולי כי זה התנגש עם כל מה ששמעתי לפני, האוזן שלי היתה צריכה לעבור תהליך של שינוי יצירתי, איטי ומהנה, יש לציין, אך יציאה מהקבעון ששרר בתוכה, לקחה זמן.
הקצב חסר כל קצב בשיריו, יטריף את כל מה ששמעתם לפני, המילים המעטות והצלילים המרובים ישנו לכם את כל הצורות בגוף. לב מצויר כקווים ארוכים וכדורים בצורת ריבוע מונחים על השולחן, יציבים ועמידים.
כל מה שחשבתם לפני, משתנה. באט'ס ירגש וישאב אתכם לתוך כאוס רעשים וקולות שיעשה לכם סדר ויקבע סטנדרטים חדשים לשינויים בחיים.

מומלצים:
Baths - Indoorsy
Baths - Lovely Bloodflow

Oh, inverted thought.

אני חושבת שאחד החסרונות הכי גדולים שלי הוא עניין הסלחנות, זכרון הכעסים הקצר שלי נתן להרבה אנשים הזדמנות שניה ועשירית. באופן מאד תמים, אני נוטה להאמין שאיפוס של דברים גורם להם להתנהל טוב יותר, חברות תקשורת לא חשבו על הפתרון הזה בעצמן. סלחנות מתבטאת ופוגעת בנו בהרבה תחומים, וזה הכל מתחיל מהימורים. כן כן. אנחנו מהמרים כל הזמן, על ראש הממשלה הבא, על בחירת מקצוע ואולי סתם בקאזינו. ההבדל הקטן בין הימור לסלחנות - הימור יהיה, ככל הנראה, משהו חדש שהולך להפתיע, לטובה או רעה, וסלחנות? בלי להכנס לפוליטיקה, סלחנות זה ללכת לקלפי ולשלשל פתק ליכוד בהנחה הימורית שהפעם יעשה משהו שונה. סלחנות זה הימור צפוי. אולי מגוחך. אולי אופטימי. ואולי מרצון שדברים ישארו כמו שהם.

ובגלל שאנחנו מדברים פה מוזיקה, אם הייתי צריכה להמר על השינז ולשים על השולחן מיליון דולר, כנראה שזו היתה יכולה להיות ההחלטה הכלכלית הכי מושכלת שעשיתי בחיי.
האלבום החדש של The Shins יצא כבר לפני כמה חודשים טובים, ואם אנחנו חוזרים אחורה בפוסט, לעניין ההימורים, אז אני? אני מרגישה כמו הימור. כאילו הפסדתי מיליון דולר. הימרו עליי. הקונספירציה היא די פשוטה - ג'יימס מרסר ידע שאהמר וארכוש את האלבום החדש שלו (ושל אוסף הנגנים החדשים שהצליח ללקט), כי זה השינז, נו, וואט קן פוסיבלי גו רונג? אז באופן לא צפוי, הוא הימר והצליח בצורה מושלמת למדי, להחריב את האווירה המוזיקלית של הלהקה.
האלבום לא נופל מהרבה להקות אחרות ששמעתי לאחרונה, ואפילו מופק בהשקעה, אבל לצערי לא שינזי.
השינוי בהרכב המלא של הלהקה מורגש, ללא ספק. כן, קולו של ג'יימס תמיד יהיה ייחודי ואם אשמע לפתע ברדיו, אזהה בלי להסס. אבל זה לא מספיק. יש דברים שתעשה בידיעה שההימור הוא בטוח. כשתקנה קולה, לא תצפה שיהיה לה טעם של פפסי. האלבום קיבל שמיעות רבות בפלייליסט, ולראשונה בחיי - עצמות הסלחנות שלי משתפשפות ואני לא סולחת.

אהבה רטרואקטיבית.

נסו ללכת על קצות האצבעות על כל שנה בחיים שלכם, על כל אצבע נשארת עוד מילה ואולי חצי פנים, משפט מגומגם. והנה, בצעדים קטנים שלאט לאט הולכים וגדלים יחד אתכם, אתם אוספים זכרונות, תמונות ושברים.

תארו לכם שכל זה, נכנס למגירה אחת כפאזל דמיוני בצורת ערימת דפים מרופטים והרבה מילים.

המילים קמות לתחייה והופכות לאוסף שירים ובסופו של דבר, לאלבום.

שלומי דוזטס, מוזיקאי צעיר ומוכשר, מושך ביד אחת בידית המגירה, וביד השניה מנקה את האבק ופורט על הגיטרה. משם יוצא אוסף שירים שמתקבץ לסיפורים קטנים על אהבה גדולה.

עם צוות מקצועי ותומך, מוציא שלומי את אלבום הבכורה שהצליח לכבוש את הרדיו דיסק אצלי ברכב.

האלבום נפתח עם השיר (ובמקרה גם שם האלבום) - "אפילו השמש", קולו הכה טבעי של שלומי,

כבר במשפט הראשון, מנחית אותי ישר לרצפה, לחיים ולזמן שבין עבודה ומיטה.

בסינגל שהוציא כבר לפני כמה חודשים, "איש עם מקל", מתאר פחד גדול של רובנו - לעבור חיים שלמים

ולא למצוא אהבה אמיתית, לא למצוא את הסיבה בשבילה נכרע את הברך. ההמתנה הפסיבית שיום אחד אולי

היא תופיע בעצמה, סתם ככה, ביום בהיר או באמצע הלילה.

"הוא מחכה לה כבר שנים 
והיא בשלה 
טבעת יהלומים מחכה לה 
לא מחכה לו..."

עם בגרות ילדותית ונאיבית, מילים ממכרות ומוזיקליות צבעונית ומגוונת, 

שלומי ייקח אתכם למסע קצר על חיים שלמים. לא תתחרטו.

קישור לאלבום - אפילו השמש